<h1>אהל מועד שער הברכות דרך א'</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ירוש' [ברכות פ"ו ה"א] האוכל פרדה של רמון או של ענב טעון ברכה לפניו ומשמע דאפי' פחות מכזית פת מברך המוציא.
<h2>דף לח:</h2>
השומע ברכה אם נתחייב בה לא יצא אא"כ שמע כולה וצריך לענות אמן כמו שנתבאר ואם לא נתחייב בה עונה אמן אע"פ שלא שמע אלא סופה.
ולמדנו עתה שאם מברך אדם ברכה לעצמו ברכה הצריכה לו ושמע חבירו כל הברכה מתחילה וע"ס וענה אמן שאינו רשאי לחזור ולברך כיון שיצא כשענ' אמן ואם בירך הרי זו ברכה לבטל' לא ענה אמן אחר המברך כל שנתכוון בה יצא, בפרק לולב הגזול שמע ולא ענה יצא למדנו שהשומע ברכה אע"פ שלא ענה יצא ורבי' ז"ל מפרש לה נמי במי שהתפלל ששמע קדיש או קדושה מש"ץ יצא הואיל והאזין לש"ץ בדיעבד אבל לכתחילה צריך לענות וכ"נ דעת ר"מ.
<h2>דף מז.</h2>
וזה הכלל בתשו' לר"מ, כל דבר שתיקנו חכמים לברך עליו בין ודאי דבריהם בין ספק כגון יו"ט שני מברכין עליו ומצוה שעקרה מה"ת ונסתפק לנו אם אנו חייבין בעשייתה ואין חייבין לא תקנו לה ברכה כמו שנתבאר בסוכה בשמיני וה"ה בכסוי הדם וה"ה בכל ספק מצוה ורבינו שמשון ב"א ורבי מאיר הלוי השיבו עליו ופסקו דספיקי אחריני חוץ מדמאי דבעי ברכה וטעמא דלא מברכינן בשמיני ספק ז' כי היכי דלא ליזלזלו ביה ולא חש"מ הוא וספירת העומר שאני דהתם לאו בבת א' כמו הכא.
